שפוטים של האלגוריתם
תנסו להיזכר ברגע האחרון שבו צילמתם משהו, כתבתם פוסט, או סתם שיתפתם מחשבה ברשת. עכשיו תהיו כנים עם עצמכם: כמה מתוך זה היה דחף טהור לחלוק משהו אמיתי, וכמה מזה היה חישוב שקט, כמעט אוטומטי, של איך זה ייראה, כמה מעורבות זה ייצר, ואם הרשת בכלל תציג את זה למישהו?
העניין הוא שכבר מזמן הפסקנו להילחם בפיד. אחרי שנים של גלילה, צריכה, וניסוי וטעות, הפיד ניצח – אבל לא בדרכים הגלויות. המוח שלנו, בלי שאפילו שמנו לב, עבר חיווט מחדש. אנחנו כבר לא צריכים שמישהו יסביר לנו איך לעבוד מול האלגוריתם; התרגלנו לחשוב כמוהו. המחשבות שלנו מתנסחות מראש במבנה של "הוק" לפתיחה, התמונות שלנו מזווית שנשקלה מראש, ואפילו החוויות החצי-פרטיות שלנו מקבלות עיבוד מהיר במערכת ההפעלה הפנימית: "איך זה ייתרגם לתוכן?".
לפעמים זה קורה במודע – כשאנחנו משנים ניסוח, מוסיפים מילת מפתח, או בוחרים את השעה ה"נכונה" לפרסם. אבל החלק המפחיד באמת הוא שרוב הזמן זה קורה לחלוטין בתת-המודע. התרגלנו לצנזר רעיונות מורכבים מדי, לוותר על ניואנסים, ולהקצין פינות רק כי אנחנו יודעים שזה מה שמחזיק תשומת לב. הסנטימנט האנושי הטבעי, על כל הסירבול והיופי שבו, התחלף בשאיפה לייצר "אימפקט" מהיר.
המחיר של ההתאמה הבלתי פוסקת הזו הוא לא רק עודף זמן מסך או עייפות דיגיטלית. המחיר הוא ריקון שקט של הזהות שלנו. כשאנחנו מיישרים קו עם מה שמבוקש, מה שנכון, ומה שגורם למכונה להדהד אותנו הלאה, אנחנו לאט-לאט מאבדים את הקול המקורי שלנו. המקוריות מטשטשת, ובמקומה נשארת גרסה מעובדת, מלוטשת, ובעיקר – אחידה.
אנחנו אולי חושבים שאנחנו אלה שמנהלים את הפרופילים שלנו, אבל בפועל, החשיבה שלנו הפכה לשפוטה של המערכת. השאלה היחידה שנשארה היא האם עוד יש לנו את היכולת לחשוב, ליצור ולחיות – בלי לבקש אישור מאיזשהו קוד?